|
דתיות גאות
ברוכות הבאות לביתן של הלסביות הדתיות. הבית נועד לאפשר מפגש, תמיכה, דיון ויצירהבין נשים דתיות שאוהבות ומתאהבות בנשים.יש בו מקום לכל מי שמרגישה שייכת - הכנסו, הדלת פתוחה...
אני לא לסבית
|
|
אני לא לסבית
פורסם לפני
3915 ימים
מאת אחות_קטנה
סה"כ תגובות: 35
תגובה אחרונה לפני: 3898 ימים
רק צריכה אהבה.
המחיר לבחירה שלי להינשא לגבר- כואב לי. לשאלת יוקר המחיר- ימים יגידו. פשוט קשה לי עכשיו. סוג של דיכאון סטטי וקהות חושים.
|
|
|
|
רק צריכה אהבה.
המחיר לבחירה שלי להינשא לגבר- כואב לי. לשאלת יוקר המחיר- ימים יגידו. פשוט קשה לי עכשיו. סוג של דיכאון סטטי וקהות חושים.
|
|
בתגובה ל: אני לא לסבית מאת: אחות_קטנה כולנו צריכים אהבה. איך זה קשור לשאלה האם את לסבית? למה הבחירה ואני מקווה שזאת אכן בחירה ולא כורח המציאות, כל כך כואבת לך?
|
|
בתגובה ל: אנסה להבין ואולי לעזור מאת: mafteah גברים אוהבים בדרכם שלהם. עד עכשיו הדרך הזו לא הובילה אל הלב שלי. אולי ברבות הימים, הדרך תתעקל ותתפתל ותגיע במפתיע. ואז אחיה באושר ובאושר.
למה כואב לי. אהמ. אני די בקהות חושים. כזה מין לא אכפת לי כלום. אין לי גרגיר מוטיבציה להשקיע, לתת, ליצור. הייתי רוצה שחווית הבדידות-בתוך-זוגיות-עם-גבר תכאב לי יותר. לעזאזל. אני לגמרי שוות נפש.
|
|
בתגובה ל: השאלה מי יודע להעניק אהבה מאת: אחות_קטנה מבינה אותך מאד,גם אני במקום הזה,פעמים רבות,לצערי. אבל השנים המשותפות ביחד איתו,כן עושות את שלהן... המפתח לצאת מהמקום הזה,טמון לדעתי בלחדול להשוות את מה שיש איתו,למה שהיה איתה. כי לא,גבר לעולם לא יאהב אותך כמו אישה,כי הוא בנוי אחרת, פיסית ונפשית,כך השם טבע בעולמו,ויש צורך שזה יהיה כך, נשיאת הפכים. את מתגעגעת לניצוצות,להרגשה שמבינים אותך בלי שאת צריכה להסביר. רק ברגע שתרפי ,תניחי לרצון הזה לחוות שוב אהבה סוערת,תוכלי להנות מהרגע איתו,גם אם זה לא וואו כמו שהיה בעבר. ככל שרמת הפתיחות איתו עולה,ואני משתפת אותו בלבטים ובקושי, הקשר ביננו הופך להיות קרוב ואמיתי יותר... ואני שואלת את עצמי הרבה לאחרונה ,מה זאת באמת אהבה(והשיר של מתי כספי וריקי גל מתנגן לו בראשי...)יכול להיות שהואכלנו כולנו מילדות בשקר של החברה המערבית,של סרטי הוליווד,והורגלנו לחשוב שאהבה אמיתית זה ריגושים,עוצמות,וכוכבים נדלקים....הרי חווית את זה,גם אני, ושתינו יודעות שמתישהו הקסם מתפוגג,ואז מה?נקסט....לריגוש הבא....או להתחיל לעבוד על להתרגש כל פעם מחדש... אהבה לפי התורה,היא נתינה. והנתינה שלנו כרעיות,זה לקבל את השפע שלו,הרוחני,והגשמי, וזאת עבודה לכל החיים,ועבודה קשה יותר,למי שחוותה נתינה עמוקה לאישה.... לפתוח את הלב כלפיו,דורש אומץ מצידך,אני יודעת. אומץ לבוא ולומר,כואב לי ,חסר לי,אני רוצה לרצות אותך ולא איזשהו דמיון של העבר,ואם אומרים את זה ממקום אמיתי,ולא שיפוטי,שיקטין אותו חלילה...מתוך האמת הכואבת יכול להיוולד משהו אמיתי וטוב,אני מאמינה. הפורום הזה יכול לסייע מעט,אבל לפעמים מועיל ללכת לטיפול נפשי ולנסות להבין לעומק את הרגשות שלנו,איך העבר משפעי על ההווה ואיך להמשיך הלאה ממקום שמח יותר. וכמובן לדבר על הכל עם אבא ...הכי אמיתי שאפשר.
|
|
בתגובה ל: מזדהה עם הקושי מאת: רזיאל רזיאל תודה קודם כל. אני מאמינה בתבנית של חייך, ועושה הרבה מאמצים ליצוק את החיים שלי אל תוכה. וכן, יש לי רגעים יפים בפשטותם שמביאים סיפוק ברמה כזו או אחרת. ההבדל הוא שאני בתחילת הדרך, ועד שאני אוכל להסתכל 14 שנה אחורה ולרוות מהן נחת, יעברו עוד 13 שנה לפחות... אני נותנת לו כל כך הרבה קרדיט, זה לא הגיוני בכלל, אני כל כך פתוחה איתו וכנה לגבי מה שאני מרגישה- והוא משתדל, הוא באמת בנאדם טוב. אבל אחרי כל זה אני מבינה שיכול להיות שכל הפעמים שאני אומרת לו 'כואב לי, חסר לי, אני רוצה לרצות אותך' ממקום אמיתי ולא שיפוטי, מובילים את התדמית שלי בעיניו לשל אישה ממורמרת. ואז אני מאבדת תקווה ורצון להשקיע וליצור.
|
|
בתגובה ל: מזדהה עם הקושי מאת: רזיאל אני לא מצליחה להבין איך נשים שבחרו לחיות עם גבר אך עדיין להיות בפורום הזה אחרי שנים רבות של נישואים וכמה ילדים, מציגות את הבחירה שלהן באור מעודד. אני מרשה לעצמי ״ לתקוף״ דווקא מהמקום שאני נמצאת בו. אני מבינה שכדי להתגבר הכאב בוויתור על אהבה, אתן משכנעות את עצמכן שאהבה בין שתי נשים היא רק נצוץ שחולף, שרק אהבה לגבר היא נתינה אמיתית וזוגיות שלמה. באמירות האלה כתשובה לבנות שנמצאות כאן בחלקן לפני נישואים, אתן חוטאות. נישואים לגבר כאשר את מאוהבת באישה או שאינך מסוגלת לאהוב גבר כפי שאהבת אישה הם קשיים ומייסרים את שני הצדדים. נקודה. אני לרגע לא מזלזלת בכוחות שמצריכה מציאות כזאת ואני מורידה את הכובע בפני מי שבחרה מסיבות חברתיות, משפחתיות או אחרות, בדרך זו אך אני לא יכולה שלא להתקומם על דרך הצגת הדברים. נכון שפתיחות ושיתוף עם בן הזוג יכולה לקרב אבל לקרב לחברות טובה יותר, לא לאהבה. כל הקרבה שבעולם לא תחליף את הגעגוע לאהבה ההיא ולא בגלל שאיש. אוהבת טוב יותר או פחות אלא כי בה היית מאוהבת ובו, את רואה חברות טובה ומשפחה. ואגב, בכל זוגיות צריך לעבוד קשה כדי לשמר ולהדליק את האש אבל חייב להיות לפחות בסיס יציב ומשהו חזק שאליו רוצים לחזור. בלי התשוקה הזאת ההכרחית אין עת הכוחות להתאמץ או את הרצון לחדש. אפילו לא בארוחת ערב רומנטית. שבת שלום.
|
|
בתגובה ל: כדאי לשקול מילים מאת: mafteah בתגובה ל: מזדהה עם הקושי מאת: רזיאל אני לא מצליחה להבין איך נשים שבחרו לחיות עם גבר אך עדיין להיות בפורום הזה אחרי שנים רבות של נישואים וכמה ילדים, מציגות את הבחירה שלהן באור מעודד. אני מרשה לעצמי ״ לתקוף״ דווקא מהמקום שאני נמצאת בו. אני מבינה שכדי להתגבר על הכאב בוויתור על אהבה, אתן משכנעות את עצמכן שאהבה בין שתי נשים היא רק נצוץ שחולף, שרק אהבה לגבר היא נתינה אמיתית וזוגיות שלמה. באמירות האלה כתשובה לבנות שנמצאות כאן בחלקן לפני נישואים, אתן חוטאות. נישואים לגבר כאשר את מאוהבת באישה או שאינך מסוגלת לאהוב גבר כפי שאהבת אישה הם קשים ומייסרים את שני הצדדים. נקודה. אני לרגע לא מזלזלת בכוחות שמצריכה מציאות כזאת ואני מורידה את הכובע בפני מי שבחרה מסיבות חברתיות, משפחתיות או אחרות, בדרך זו אך אני לא יכולה שלא להתקומם על דרך הצגת הדברים. נכון שפתיחות ושיתוף עם בן הזוג יכולה לקרב אבל לקרב לחברות טובה יותר, לא לאהבה. כל הקרבה שבעולם לא תחליף את הגעגוע לאהבה ההיא ולא בגלל שאישה אוהבת טוב יותר או פחות אלא כי בה היית מאוהבת ובו, את רואה חברות טובה ומשפחה. ואגב, בכל זוגיות צריך לעבוד קשה כדי לשמר ולהדליק את האש אבל חייב להיות לפחות בסיס יציב ומשהו חזק שאליו רוצים לחזור. בלי התשוקה הזאת ההכרחית אין עת הכוחות להתאמץ או את הרצון לחדש. אפילו לא בארוחת ערב רומנטית. שבת שלום.
|
|
בתגובה ל: מתוקנת מאת: mafteah אני לא חושבת שסיפור הבחירה בדרך חיים מסויימת תוך העלאת נקודות הקושי שבה כאן בפורום היא חטא. גם לא שיתוף מכלול האמונות שהנחו אותי לבחור בדרך חיים הזו. זה יכול לעורר ביקורת שכלית או תגובות רגשיות, אבל זו המטרה לשמה אנחנו כאן- לקיים דיון ויצירה בין נשים שאוהבות נשים ומרגישות שייכות... לא?
|
|
בתגובה ל: mafteah מאת: אחות_קטנה הביקורת שלי הייתה ממש לא כלפייך. להפך, כלפי מי שהגיבו לך. הדיון הוא לגיטמי וזאת בהחלט מטרת הפורום. לי קשה עם הצגתה של אהבת נשים כריגוש חולף. כל מי שנמצאת כאן באה מבית וחברה דתית ברמה כזו או אחרת ויודעת על בשרה את הקושי העצום שעלול היה ללוות בחירה כזאת לו הייתה בוחרת בכך.
אשמח לספר לך בפרטי את סיפורי האישי וכך אולי תביני מה עורר אצלי את התגובות האלה.
בהקשר אלייך, אני מבינה שהגדרתך כלסבית מאיימת ומפחידה, כמו את כולנו. אבל קראי בינך לבין עצמך את שורותייך: ״ דיון ויצירה בין נשים שאוהבות נשים...״ ואת הגדרת עצמך בתוכנו...
שבוע טוב ואושר...
|
|
בתגובה ל: מתוקנת מאת: mafteah הקביעה הזו מוזרה, בעיקר לאור העובדה שרוב כותבות הפורום הלסביות טרם הגיעו אל המנוחה והנחלה. כמות שירי הלבבות השבורים המפורסמים כאן, הקושי והכאב- מוכיחים שגם יציאה פומבית מהארון לא מבטיחה סוף הוליוודי מתקתק. אז נכון, אני נשואה באושר ויחד עם זה- פעילה בפורום. גם חברותי שנשואות באושר לנשים ממשיכות לכתוב כאן באופן פעיל. אני מרגישה שייכת לכאן. הלבטים והמחשבות שנשים חולקות פה הם לבטיי ומחשבותי, ועם זאת- אני מסוגלת להתבונן בהם בשוויון נפש של מי ששלמה עם בחירותיה, ומתעניינת בגורלן של אלו שבצומת הדרכים של חיי- בחרו בדרך האחרת.
התרת הספקות היא תמיד אירוע מעודד, בחירה שמובילה לשלמות נפשית, לרוגע חברתי לאיכות חיים- אין כל סיבה להציגה באור שלילי.
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
|
|
בתגובה ל: למה לא מעודד? מאת: נעמומה איזו קביעה? הפורום פתוח לכולן זאת לא הנקודה. הכעס שלי הופנה כלפי הצגת הבחירה בחיים עם אישה, בטח ובטח אחרי נסיונות לחיות עם גבר, באור שלילי.
וכן, אותי לא מעודד לראות איך נשים שבחרו, באומץ אגב, להשאר נשואות, עדיין כותבות כאן על העצב והכאב. הייתי רוצה למצוא נחמה ולראות בכן סיפור הצלחה והוכחה שזה אולי אפשרי להתגבר על העבר ההוא ולהיות שלמה ומאושרת בבחירה כזו כמו שלכן אבל לא מצאתי אצלכן את התקווה הזאת. להפך.
לצערי.
שבוע טוב.
|
|
בתגובה ל: הצגה באור שלילי? מאת: mafteah אני אישית מכירה הומו דתי שהתחתן בלי שאשתו תדע ואחרי כמה שנים הם התגרשו כי זה פשוט לא הצליח. עכשיו הבן שלהם רואה את אבא שלו רק פעם בשבוע-שבועיים ושומע את ההורים שלו רבים כל הזמן. אנשים לוקחים יותר מדי בקלות את העניין של הקמת משפחה. לא חושבים על זה מספיק. בשביל להקים משפחה צריך אהבה שנמצאת בכל הפרמטרים בחיים. נעמה אם אחרי 5 שנים לא היית מרגישה שאת מצליחה?
|
|
בתגובה ל: השאלה אם חושבים על הילדים מספיק מאת: boom170 אם אחרי שנים לא היה מצליח?! האם עדיף לוותר ולא לנסות? הרי ה"אם" הזה קיים בכל עניין, תמיד יש סיכוי לכישלון וסיכוי להצלחה, והכל תלוי בהשתדלות, בהחלטה, בעבודה עצמית שמתחילה מהאדם ומקבלת דחיפה וסיוע משמים (לחיוב או לשלילה. מי שמחפש להיכשל- הרי שגם בזה יעזרו לו ממרומים)
אז נכון- השנה הראשונה לנישואי היתה סיוטית בעיקר בגלל שהיא בטלה את אירוסיה ויצא שרק אני התחתנתי והיא נותרה לבד. לא יודעת מה היה לי קשה יותר נפשית- הידיעה שיכולתי להיות איתה או רגש האחריות והאשמה על שאיני שם לתמוך בה. אחרי שהיא התחתנה- הדלת הזו נסגרה. זהו. אין אני והיא, יש רק אני והוא. עכשיו אפשר לנשום ולחשוב בצורה רציונלית מה בדיוק אני רוצה. ההחלטה לרצות בחיי הנישואין, לשמוח בבחירה שלי וליהנות ממנה התחילה כהבנה שכלית. לא עוד דילוגים בין העולם הדמיוני לזה המציאותי אלא בחירה מושכלת באיזה מהם הייתי רוצה לחיות ומה מהם כדאי לי להפוך למציאות חיי. אז נכון, לא בדיוק אהבה של פרפרים וזיקוקים אבל התחלה של רצון אמיתי להשקיע, לתת. אהבה היא הרי נתינה. אדם נקשר ומתחבר למה שהוא עמל למענו. כן, אפשר ליצור אהבה, אבל לשם כך צריך שהנפש תהיה נקייה מהיסוסים, שדלתות העבר יהיו חתומות בהחלטה נחושה שלשם לא אשוב.
סיפורים בודדים של כישלונות בזוגיות סטרייטית בה היו הומו או לסבית לא מרתיעים אותי מכמה סיבות:
1. ישנם כישלונות אבל ישנן הרבה יותר הצלחות. לא תשמעי עליהם כי אין כל סיבה שמי שהתנתק/ה מעברה/ו ישוב או תשוב לשם כדי לשתף את הציבור בחיים בהם מאס ועזב. (בעיקר כשיש משפחה וילדים מעורבים) אני אישית אגב מכירה (למרות הסודיות שקשורה בעבר האסור של הנשים במשפחה) 3 משפחות מאושרות של חברות עם עבר לסבי. האחת היא של מי שהייתה זוגתי וכיום אמא ל4, מאושרת במשפחתה, שתי המשפחות האחרות הן נשים שהכרתי בנק' שונות בשל עברי. בחתונת האחת מהן נכחתי, כיום נשואה כבר 9 שנים, השנייה נשואה 16 שנה.
2. גם בזוגיות סטרייטית ישנם משברים וכישלונות. גירושין מתרחשים או כשיש חוסר התאמה בסיסי ובלתי ניתן לגישור ופישור, או כשאין נכונות לעבוד ולהשקיע בזוגיות. ישנן המון פרידות בזוגיות לסבית. לא תקראי להם גירושין כי לרוב אין חתונה, אבל הם קיימים במינון גבוה מאוד בגלל המשברים והלחצים הנוספים שמראש מוטלים על זוגיות כזו.
3. דאגתך הכנה לעתיד הילדים מוזרה אף היא. לפי דברייך אל לזוג לקחת על עצמם הקמת משפחה באם אין בטחון שלילדים יהיה בסיס נוח לקיום. לפי טיעון זה כל זוג שחווה בעיות פרנסה, חשד למחלות, לקות כלשהי או חשש שאולי בעתיד יהיו גירושין- אל להם ללדת ילדים. זה הרי אבסורד, כי למי מאיתנו יש בטחון לאורך זמן לגבי אחד מן הדברים הללו?
עם כל אלה- טרם נישואי ביקשתי וקיבלתי היתר מרב לקחת גלולות למניעת הריון בשלושת חדשי נישואי הראשונים. ביקשתי לי זמן לחשיבה ושיקול דעת מבלי להכניס צדדים נוספים למשוואה. (מניעת ההריון הזו הפכה אבסורדית כשאחרי כן חוויתי קשיים להיכנס להריון. ילדנו הראשון נולד רק כעבור שנתיים. את השני קבלנו בנס בלי שהיות, אבל בשביל השלישי עברנו טיפולי פוריות מתישים. האירוניה בעניין היתה שרופאת הנשים שלי היא לסבית. נו, אז בסוף בכל זאת עשיתי ילד אחד עם אשה... :)
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
|
|
בתגובה ל: מתוקנת מאת: mafteah(ולעזרת הגברים הצצתי רק כי חמדתי את ספר התורה:) וזה רק כדי להבהיר שהתשוקה הזו, לנשים, יכולה להיות מאוד רוחנית :) אם כי, ייתכן מאוד שפשוט תמיד הייתי לסבית :) וברצינות, אני מבינה קטנה מאוד בא-מיניות, אבל איכשהו נראה לי שהיא מרחיבה את מרחב התחושות שקשורות בתשוקה. ונראה לי כל עוד בחרנו בתשוקה (לאהובה/ לאלוהים/לאמונה ולדעה) ולא הקצנו לרמת נפגעי כתות, אנחנו בסדר
|
|
|
בתגובה ל: כדאי לשקול מילים מאת: mafteah אני לא וויתרתי על אהבה. אני מתחילה לגלות רק עכשיו ממרום שנותיי ,מה זאת באמת אהבה. אני מתחילה לגלות שהמנטרות שאמרתי לעצמי במשך שנים,שאני ככה,ובוא נתמודד עם זה,אולי לא כל כך נכונות... ולא,,לא בחרתי לעזוב אותה ולהינשא,מתוך לחץ חברתי או משפחתי,האמנתי ואני עדיין מאמינה,שזה רצון השם ממני.הכי פשוט. והשם לא רוצה שאסבול,אני זאת שמביאה את הסבל על עצמי... והאמת היא שאצלי,הקושי ,הוא לאו דווקא החוסר בזוגיות עם אישה,אלא המונוגמיות,כלומר המחויבות לאדם אחד. כשהייתי איתה,למרות שאהבתי אותה אהבת נפש,בגדתי בה כל הזמן, לא היה משהו שיעצור אותי. ואיתו,זה אחרת,יש ביננו ברית,קדושה,שכינה ביננו,כך אני מאמינה,גם אם לעיתים קרובות זה בהסתר פנים. והברית ביננו נותנת לי את הכוח להתגבר על היצר החזק שקיים בי לבלוע את העולם. ולא ,איתה,למרות יופיה הרב החיצוני והפנימי,ולמרות אהבתה הגדולה אלי,לא היה בי את הכוח להגיד לא,בשעת נסיון. ואיתו יש,כי זה לא רק אני והוא ,השם ביננו. וגם הילדים,כמובן...אני מצירה על כך שדבריי מכעיסים אותך,ולא מבינה למה. כן אני צריכה לפעמים לשכנע את עצמי שאני בדרך הנכונה,לא בגלל שזה שקר,אלא דווקא כי זאת האמת,ויש על האמת הזאת המון הסתרות ומניעות. כל בית שמח בישראל,בית של איש אישה והתולדות שהם פרי אהבתם,מקרב את הגאולה,הפרטית והכללית.והמלך הזקן והכסיל,אדון סמי,יעשה הכל כדי להרוס את זה. אצלי המניעה העיקרית זה זכרונות העבר המתוקים(בוחרת רק לזכור את המתוקים...מעניין)ממנה...וממנה...וממנה... אני תמיד בוחרת לכתוב כשרע לי וקשה לי,גם מוסיקה ושירים... לכן את הרגעים הטובים שלי איתו,הביחד ,החיבור הטוב,אני לא כותבת,אני פשוט חיה אותם,ונפשי שוקטת. הרי אם הייתי כותבת על זה,על הטוב והאושר האמיתיים,היית שוב אומרת שאני מנסה לשכנע,לא? גם אני ,וגם נעמומה,לא טוענות שזה קל.רק אומרות שזה שווה את המאמץ.ושזאת האמת ואין בלתה.
|
|
בתגובה ל: אני לא לסבית מאת: אחות_קטנה כל מי שמכירה אותי יודעת שאני לא מגדירה את עצמי כלסבית ... נכון לא צריך הגדרות בשביל לאהוב ...אפשר לאהוב כל מי שבא לך לא חייב לקרוא לזה בשם ... מאחלת לך שתצליחי לצאת מההרגשה הזו כי זה לא נשמע נעים בכלל . תתחזקי ותשאבי כוח מאיפה שאת צריכה - תשמרי על רוחך ונשמתך שום דבר לא שווה את זה שתשברי . קבלי חיבוק (מותר גם שאת נשואה)
|
|
בתגובה ל: אחות קטנה מאת: ים 222 איזה חמודה את. פשוט תודה. בעיקר על המילים וגם על החיבוק. אני באמת לא מסתדרת עם הגדרות בחיים האישיים. אבל כשהרצון להרגיש נאהבת כמו פעם מציף אותי- ההגדרה מגיעה מאליה. לא יודעת למה אני מתקוממת מולה עד כדי יציאה בהצהרות של 'אני לא לסבית'...
|
|
בתגובה ל: תודה מאת: אחות_קטנה גם עם גבר. גברים יכולים לאהוב בדיוק כמו נשים- פשוט תלוי איזה גבר ואיזו אישה. אם זה לא בא ביוזמתו של אישך תנסי ליזום את. לפעמים ארוחת ערב רומנטית וסרט טוב יכולים לפתור הרבה (:
|
|
בתגובה ל: אני חושבת שאת כן יכולה ליצור את זה. מאת: boom170 כל כאב עובר בסוף, ואפילו אם בא אחריו כאב חדש- יש מספיק זמן לנשום באמצע. אני מכירה את החושך הזה, הוא עוטף אותי מדי פעם, ההרגשה החונקת של בדידות, של חוסר יכולת לזוז ןלשנות משהו, כשהחיים הובילו אותי לפינה. לא יודעת אם זה יעזור לך, אבל אני שואפת כוחות מטבע. אפשר לשכב על הדשא, לחבק עץ, ללטף כלב או ארנב. זה לא ירפא אותך, אבל ככה אפשר לעבור עוד יום. ולקרוא שירה ולעבור עוד יום. ולראות מישהו שיותר קשה לו ממני, ולהתנחם בכך. חזקי ואמצי, מחבקת אותך חזק.
|
|
בתגובה ל: גם זה יעבור מאת: Bi girl קראתי אותך כבר היום בבוקר, וביחד עם התחושה הנעימה של ההזדהות והחיבוק שלך, זה הכניס אותי עוד יותר לייאוש. את יודעת, איפה בשגרה של העבודה-ילדים-בית אני יכולה לשחרר ככה ולתת לוואקום של הכאב מרחב משל עצמו. כשאת שוכבת על הדשא ונותנת לחידלון הזה למלא אותך, את באמת קמה עם שמץ של חיות. אבל זה לגמרי מותרות שאין ביכולתי לממן:)...
אבל הנה, דיברתי עכשיו עם חברה טובה שכבר שנה לא דיברתי איתה, ולשמוע ממנה את מציאות החיים שלה שבהרבה יותר מורכבת משלי- מנחם אותי קצת.
חזרתי לנשום חמצן פתאום.
|
|
בתגובה ל: Bi girl מאת: אחות_קטנה גם לי אין לא זמן ולא כוח לעצמי, וככה כבר המון שנים. גם אותי הכאב אוכל יום ולילה (במיוחד לילה), מבינה אותך מאד.
|
|
בתגובה ל: אני חושבת שאת כן יכולה ליצור את זה. מאת: boom170 ובטח שאני לא מחכה שהוא ייצור את זה. הלואי שארוחת ערב רומנטית היתה פותרת לי משהו...
זה המון פתיחות, אמונה ועבודה קשה. וגם זה לא מביא תוצאות מהירות.
|
|
בתגובה ל: אני גם חושבת שאני יכולה ליצור את זה. מאת: אחות_קטנה ברור שבניית זוגיות טובה היא תהליך ארוך. "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו".
|
|
בתגובה ל: אני גם חושבת שאני יכולה ליצור את זה. מאת: אחות_קטנה ברור שבניית זוגיות טובה היא תהליך ארוך. "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו".
|
|
בתגובה ל: אני לא לסבית מאת: אחות_קטנה בשנה הראשונה לנישואין הדבר שהכי היה לי קשה הוא להסתכל סביבי על כל הכלות המאושרות, על העיניים הנוצצות שלהן, ולדעת כמה שאני סובלת, כמה שרע לי, כמה שאני מתגעגעת אליה ונאלצת לחיות איתו. נכון, אני בחרתי, ועדיין- איפשהו בלב התפללתי שמשהו יקרה, אפילו חלילה איזה אסון שייקח אותו ממני וישחרר אותי לתמיד.
אחד הדברים שעודדו אותי היה לגלות שאני לא באמת חריגה, שלא כל הכלות מאושרות ושכל חיבור של שני אנשים יחד לחיים של זוגיות דורש הסתגלות ויוצר חיכוכים. כן, גם אצל סטרייטים.
מה שנח בזוגיות שאינה כוללת חתונה (לסבית או סטרייטית) היא שחיים את הכאן והעכשיו. יש המון זמן להתלבט ולהחליט מה יקרה עד הנצח. אז כמו שרזיאל כתבה- חיים את הריגוש הנוכחי, את החידוש היומיומי, את המים הגנובים והמתוקים של עשיית מעשים אסורים ובדיקת הגבולות, וכשנמאס- עוברים הלאה. המחשבה על נישואין שתובעים הרבה יותר מחויבות משתקת. מקהה את החושים, אבל מחייבת התמודדות זוגית, שיתוף פעולה, יחד גם בסבל גם בקושי וגם כשאת המומה ולכן קהת חושים. והשותפות הזו מולידה אהבה. ההתמודדות יחד יוצרים משהו שהוא אמנם לא מרגש וסוחף, אבל זה רק בגלל שהוא נצחי. עד כמה את מרוגשת מהאהבות היציבות בחייך? אני יכולה לספר לך שאני קשורה בכל נימי נפשי לילדי, אבל אין כל ריגוש ופרפרים בבטן במפגש היומיומי שלי איתם. כי זו אהבה בריאה, יציבה. כך גם עם בעלי.
אני מאחלת לך שהשנה הראשונה הקשה תעבור ותביא איתה זיכרונות משותפים, התמודדויות של יחד ויציבות שמביאה רגיעה ומנוחה לנפש.
(אגב- לעולם הנפש לא באמת רגועה. כך נבראנו כדי שתמיד נשאף ליותר. הצמא לעוד תקנן בך תמיד ולכן גם געגועים למציאויות מדומות ולפנטזיות לא ממומשות. ועדיין- אני מוצאת הרבה יותר אושר בחיי המציאותיים והרגועים מחיי החלומות והריגושים שהותירו אותי מדממת ובודדה...)
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
|
|
בתגובה ל: לחיות בעושר ובאושר? מאת: נעמומה כן, מעודד אותי לדבר עם חברות סטרייטיות 'טהורות' שסובלות מאותן נקודות בדיוק שאני סובלת בחיי נישואין. אבל מתסכל באותה מידה. כי אם ככה, אז למה המצוקה הזו יושבת לי על המקום הכואב והמתגעגע? אולי בכל זאת יש הבדל ביני לבינן? אולי שורש הדברים היא התשוקה? הבלבול הזה תורם את חלקו למצוקה, לקהות החושים, לאיבוד התשוקה במובנה הרחב: התשוקה ליצור, להנות, לתת. בגלל זה אמרתי מראש- אני לא לסבית, רק צריכה אהבה.
חלקים גדולים ומהותיים מתוכי מסכימים איתך לגבי אהבות בריאות ויציבות שנטולות ריגוש, ואמורות להיות כך. בהקבלה לאהבה שבין בני זוג כמובן. אבל יש את הקול הקטן הזה שמתווכח ואומר- לכל אהבה יש את המאפיינים שלה. אהבה הורית מאופיינת בנתינה וברצון לגונן. אהבת הורים מאופיינת בהכרת הטוב, ואהבה בין בני זוג מאופיינת בתשוקה ובמשיכה אחד לשני. היא מאופיינת בשיוויונות ביחסים, במטרה משותפת, בנתינה הדדית, בהתמסרות ובנאמנות דו צדדיים. לא סתם קשר בין בני זוג הוא המורכב שבקשרים האנושיים.
אבל שוב, הכל בראש. גם אם אנחנו צודקות וגם אם הקול הזה צודק- את הבחירה כבר עשיתי. ואני רוצה להפיק את המירב מהחיים האלו. ויש תקופות משבר, כמו עכשיו.
|
|
בתגובה ל: לחיות באושר. מאת: אחות_קטנה הנפש שלנו היא טובה. היא תמיד רוצה יותר. זה טוב. השאיפה ללמוד, להתקדם, להדק קשרים, למצוא תכלית וכיוון בחיים, להתנדב ולתת מעצמי נובעים כולם מהצמא הנפשי הזה. הבעיה מתחילה בניסיון שלנו למלא את הצורך הנפשי. לפעמים הפרשנות שלנו לשאיפות הנפש הם המוטעות. קל להתגעגע לעבר, להיות נוסטלגים. הזמן מוחק את מה שהיה פחות טוב ומצייר לנו את הזיכרונות בצבעים יפים. בעיקר אם מדובר באהבה או התנסות רגשית עמוקה ראשונה. במקרה שלנו מדובר בבחורה הזו שהרטיטה לנו את הלב ונגעה לראשונה במקומות אליהם איש עוד לא חדר, במקרה של סטרייטית- זה האקס המיתולוגי. ההבדל הוא שאצל סטרייטית, עם הזמן קל יהיה לבעלה "להתחרות" עם זכרו של האקס הנ"ל. בכל זאת יש הרבה קווי דמיון בין סוגי הקשרים. אצלינו- אין. גבר לעולם לא יצליח למחוק את צל החלום האוטופי של האישה המושלמת, של המגע העדין (ואפילו אם במציאות לא הכל היה כ"כ אוטופי ועדין בקשר שהיה לי איתה, אבל לכי תתווכחי עם זיכרון נוסטלגי שהזמן החליק את הפינות הגסות בו...) עכשיו- אפשר לבכות את החיים שיכלו להיות לך, ולומר לנפש "מה שאת צמאה אליו הוא אסור", אבל זו הרי טעות. לא למגע הנשי הנפש יוצאת אלא פשוט ליותר. יותר אהבה, יותר קשר, יותר עשייה. אלו אנחנו שבחרנו לומר לעצמינו שהגעגוע הוא אל אותה אהבה של העבר. הוא לא. כל כאב כל שאיפה היא כוח. את יכולה להמשך בכוח כלפי מטה ולהיות אומללה או להשתמש בכוח הזה לחיזוק הקשר עם בעלך, ליותר אהבה, יותר נתינה ויותר יחד. מהרגע שהפנמתי בעצמי שאני לא רק נשואה, אלא כך גם אני רוצה להיות- ניתבתי לשם את הכוחות. הקשר שיש לי עם בעלי הוא כנה. אני מספרת לו הכל ומתייעצת על כל דיון ושיחה שרצים פה (והוא מספיק חכם כדי להקשיב במנוד ראש בלי להעיר או להוסיף אלא פשוט לשמוע...) זהו קשר חזק ומיוחד יותר מקשרים אחרים שראיתי במשפחות "נורמליות". כנראה שבקשר שלנו יש יותר כוח.
הערת בסוף דברייך על אהבות נטולות ריגוש. טוב, אני לא חושבת שהאהבה שלי עם בעלי היא נטולת ריגוש, אבל בהחלט אין בה את הלמות הלב והפרפרים בבטן. נראה לי שכל קשר ארוך טווח שאין בו הסתרה או בריחה מאבד את הקסם שבריגוש. גם אצל סטרייטיות. דווקא היציבות, שמירת האמונים והאכפתיות שנשארת אחרי שהלהט הראשוני נעלם- היא ההוכחה שמדובר באהבה. כשאהבתי אותה- אהבתי את הלמות הלב, אהבתי את הגילוי ואת ההיענות מצידה, אהבתי להסעיר ולהיות נחשקת בעיניה, אהבתי לחשוק בה. כיום, במבט מפוקח אני יכולה לומר בפה מלא שכאשר הלהט הזה, הראשון, היה מתפוגג- לא היה נשאר הרבה מהחיבור בנינו. לא היה שום דבק מאחד באמת. מה שכתבת על מאפייני האהבה הזוגית מאוד נכון, אך רק מצביע על קשר יציב שנבנה עם השנים, על אהבה בשונה מאוד מהתאהבות. בהתאהבות שבה יש ניצוצות, פרפרים בבטן אמנם יש משיכה ותשוקה (האם היא כלפי בן/בת הזוג או הריגוש שלי מול עצמי?) אבל בהחלט לא שוויוניות ביחסים, הנתינה היא לרוב לא בדיוק הדדית, המטרות לא תמיד זהות (לכן גם הריגוש מוכפל כי לכל עוד יש טעם של חדש וחד פעמי, עוד לא מסלול קבוע, עוד יש מה לכבוש, מה להתאמץ, קיים עדיין הפחד לאבד)
בקיצור- מה שאני מנסה לומר הוא שהקשיים והפחדים שלנו בחיי הנישואין לא כ"כ שונים משל אחיותינו הסטרייטיות, רק שלנו יש מושא ברור לגעגוע, וחוויה שחיה מול עינינו ומשקפת מציאות חלופית אפשרית.
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
|
|
בתגובה ל: הסבל הנורמלי של הנפש מאת: נעמומה יש בדברייך . פשוט כתבת בשפה כה רהוטה בעמקות את דברייך הנכונים כ"כ . לנו יש לאן ולמה להתגעגע ישנה השוואה שלא תהיה לה תחליף , השוואה למוכר אולי לבטוח לעדינות לרכות שיש ביחסים עם אישה . ושם מתחילה הבעיה של כל מי שהתנסתה ביחסים עם אישה , הקושי בלהתנתק מהזכרון המתוק ויתרה מזאת מי שלא חוותה אכזבה ופגיעה מאישה אלא רק טוב עוד יותר קשה לה השכחה מהטוב הדמיוני שהיה שכן היו שם יחסים ללא מחויבות ללא נישואים פשוט ריגוש שהיתממש כפי שהסברת וברגע שאישה מתחתנת ונכנסת למעגל המחוייבות של בית בעל וילדים ומתחילה לחוות קשיים עם הבעל ובכלל בחיי היומיום אז מתחיל הגעגוע לריגוש וליחסים הנעימים שהיו עם אישה . אייי אני מאחלת לכולנו כולל לי עצמי ללמוד להבחין בין דמיון למציאות בין אשליה לתכליתנו הנצחית !
|
|
בתגובה ל: נעמומה כמה חכמה ואמת מאת: באה מאהבה כמה מחמם את הלב לקבל חיזוקים כאלה.
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
|
|
בתגובה ל: הסבל הנורמלי של הנפש מאת: נעמומה הבהירות והאמת שלך מדהימים. שיקפת לי את האמונה שלי במילים בועטות, ישר לפרצוף. עשית את זה בצורה שלקולות החיצוניים/ילדותיים/דמיוניים כבר אין מה להגיד.
ניערת אותי כהוגן.
תודה.
|
|
בתגובה ל: תודה נעמומה מאת: אחות_קטנה על שהעזת לבטא את לבטייך, על שאת מוכנה לקבל ולשמוע, על שאת לא נרתעת ממילים בועטות (למרות שממש לא התכוונתי לבעוט...) דעי כי תמיד יהיו משברים. תמיד תישאי את תמונות העבר בלבך, הנפש שלך תמיד תהיה צמאה לעוד. אם תשכילי לנתב את כוחות הכאב והגעגוע שלך למקום טוב- תהיי הרבה יותר שווה וחזקה מכל ה"נורמאליות" שחסרות את כוחות הנפש האלה. מאחלת לעצמי להיות חברה של האדם שתהפכי להיות.
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
|
|
בתגובה ל: הסבל הנורמלי של הנפש מאת: נעמומה כ"כ עייפה, שאין לי כמעט מילים לבטא את שאני מרגישה. אבל נכנסתי כדי לשמוע נשים כמוני ועל ההתמודדות שלהן בחיי הנישואין, ונעמה- את כתבת ברור ורהוט, והזכרת לי דברים נשכחים שמרגיעים את הלב. אז תודה
|
|
בתגובה ל: אני לא לסבית מאת: אחות_קטנה אל תתני לעצמך לשקוע. את חייבת לחיות, לשמוח. את בת אהובה של בורא עולם, וזו האחריות שלך למצוא את המקום שבו את יכולה לנשום עמוק, לחייך, ולשמוח בחייך.
החיים יהיו פשוטים יותר אם תוכלי למצוא אהבה אצל הגבר שלך. זה לא פשוט, אבל לפחות נשמע שיש כאלה שמצליחות (והן כבר כתבו לך בשרשור אז אין צורך שאוסיף).
אבל תשמרי על עצמך.
~חיבוק~
|
|
בתגובה ל: אאוץ מאת: אנה ק יפה אמרת אנה
מצרפת גם חיבוק ממני
|
|
|
|
|
| |