שם משתמש: סיסמא:
הרשמה לאג'נדה



דתיות גאות
ברוכות הבאות לביתן של הלסביות הדתיות. הבית נועד לאפשר מפגש, תמיכה, דיון ויצירהבין נשים דתיות שאוהבות ומתאהבות בנשים.יש בו מקום לכל מי שמרגישה שייכת - הכנסו, הדלת פתוחה...
רוצה לפרוק..


רוצה לפרוק..
פורסם לפני 2613 ימים     מאת הכי הרבה שאפשר     סה"כ תגובות: 8     תגובה אחרונה לפני: 2606 ימים

מקווה שלמרות הגסיסה הכללית של הפורום יש כאן עוד מישהי שתקשיב...

תקציר העלילה: הייתה לי חברה בתיכון. מטעמי דת ומצפון, נפרדנו, בלי רצון, בלי לריב, מתוך אמונה שזה רצון ה' מאיתנו, ובכאב גדול.
אחרי בערך שנה מאז היא התחתנה עם אחי.

אנחנו לא מדברות... יותר היא לא מוכנה לדבר איתי... ביומיום זה סתם.. טוב לי בחיי ואני לא חושבת עליה. משתדלים לא להיפגש, להתחמק מאירועים משפחתיים.

אבל מדי פעם יש פיצוץ. היום זה הגיע מצד אמא שלי, שבדמעות אמרה כמה זה קשה לה ששני ילדים שלה לא מדברים והמשפחה לא מאוחדת... ואני חסרת אונים. אין לי מה להגיד ומה לנחם וגם לא מה להסביר, גם לי קשה וכואב ואני מתגעגעת לאח שלי, בעלה, שהיינן פעם החברים הכי טובים .
היא לא יודעת מה היה ביני לבין גיסתי, והיא פשוט לא מקבלת את זה שאנחנו בנתק.
השיחה צבטה לי חזק מדי בלב. חזרתי הביתה מבולבלת וכואבת.
התקשרתי לאחי.. אחרי הרבה זמן שלא דיברנו..
בכיתי לו הרבה . נזכרתע כמה הוא מתוק ושאני אוהבת אותו. והוא אומר לי שאני כמוהו יודעת שאין מה לעשות, וזה לא יעזור אם נעשה כאילו אנחנו חברות (בשביל אמא( ומספר לי קצת איך היא מרגישה ןשזה באמת בלתי אפשרי. בין המילים שלו אני שומעת שהוא בפשטות, אוהב אותה. זה מחמם לי את הלב.
אני אוהבת אותה? נראה לי שכן. עד שגעון. וכל תזכורת קטנה ממנה, כל אירוע קטן, שמצליח להחדיר לי בלב שהיא עוד חיה וקיימת ו...אהובה... שזה צובט לי את הלב שהיא קיימת ויפה ומתוקה ועמוקה... והכל.. היא עוד כאן...
והידיעה הזאת יכולה למוטט אותי כל פעם מחדש. ההרגשה הזאת, שהחיים שלי לא שווים פתאום. ואני לא יכולה לסבול את נוכחותו של בעלי.. כי הלב שלי נזכר בה.. וזה חזק ממני..

והמשפחה שלי הייתה משפחה מגובשת וככה שבעלי ואני מנותקים מאחי ואישתו זה יוצר סדקים כואבים.
לפעמים אני מרגישה שאני צריכה להילחם על המקום שלי במשפחה.

ואני לא יודעת עד מתי זה יימשך ככה. אם יום אחד נוכל לחזור לתקשר נורמלי.. כשאני ככה משוגעת ממנה.

פשוט שאף נפש לא נגעה בי כל כך כל כך עמוק.

חשבתי ללכת לטיפול. לנסות לברר. מה קורה שם בלב שלא מרפה, לא מרפה ממנה.
למה הזכרונות עוד יכולים לגמור עלי. שאני נזכרת בה ונמסה.. מאבדת את עצמי..

ואולי הזמן יעשה משהו? לא יודעת. כבר לא מאמינה שתרופת הזמן תרפא עד לעומק שבוא היא נמצאת.

ותודה למי שהייתה איתי עד פה:)


אהבת את הפוסט? סמן לייק:
הגדרות תצוגה
הודעה מחבר שעה תאריך




המלצה לעמוד הראשי קהילת תמיכה טכנית מנהלי קהילות הסכם שימוש באתר צור קשר השוואת מחירים בתי מלון בחו"ל Copyright ©2007-2009, אג'נדה

(0.1055)